מאי 2013
הם יֵשְׁבוּ במסעדה והיא תבחן את האדריכלות המיוחדת שלה. ארבע וחצי שעות הוא אורכו של פס הזמן הנפרש לפניה, שבקצהו היא אמורה לפגוש אותו שוב לארוחת ערב במסעדה שתהיה, כך הבטיח, מקום ראוי לסיים בו את חופשת הבועה שלהם. המסעדה נקראת לָה קוּפּוֹל על שם הכיפה הגדולה המתנשאת במרכז האולם הענק, נשענת על עמודים גליליים חלקים וגבוהים. הכיפה הזו תכיל באופן מושלם את הבועה שלהם.
בשלוש אחר הצהריים הם עמדו ברחבה הגדולה שמחוץ למוזיאון הלובר והוא נפרד ממנה בנשיקה. בעיני הצופה התמים ודאי נראו כמו זוג רגיל. הוא מיהר לפגישה במוזיאון בעניין תערוכה שרצה לארח בעיר שלו, שהייתה מרוחקת אלפי קילומטרים משם ומעולם לא ביקרה בה. מבחינתה העיר שלו נמצאת מעבר לרוביקון. כשתחזור למלון להתארגן תגגל את שמה של אוצרת התערוכה שעימה נקבעה הפגישה, ותחושה כבדה תחדור לתודעתה. רק כמה ימים, וכבר התעוררה בה קינאה. אולי זו תחושת סוף עידן שמקננת בה. האם יהיה זה הערב האחרון שלהם יחד?
שרון פנתה חזרה מהכיכר שליד הלובר לכיוון המלון הפריזאי, בידה מפה שבה סימן את המקומות המיוחדים שכדאי לה לראות. כמי שחי כאן בזמן לימודיו לפני שנים ומעולם לא חדל לאהוב את העיר הזאת, גם מהיבשת האחרת שבה חי כיום, הוא מכיר אותה היטב. מבחינתו היא נמצאת במרכז העולם, מקום טבעי לפגוש בו אישה שאיננה אשתו וחיה ביבשת אחרת. פריז כספינת ניצולים שארצותיהם וחייהם נותרו מאחור. פריז כבועת אהבה.
שרון צעדה לאורך שדרת העצים הגבוהים המלווה את גדת הסיין. את הגלריה לאדריכלות, אחת הנקודות שניסתה להגיע אליה, ידעה שלא תמצא בקלות וצעדיה היו מהוססים. 'אבל', אמרה לעצמה, 'לפחות אני נושמת את העיר הזאת ביחד איתו'. לפני יומיים־שלושה צעדו יחד, חבוקים ונמרצים לאורך נהר אחר בליון. היא לא זכרה על מה דיברו אז, אבל זכרה את תחושת האושר ששזרה את צעדיהם זו לצד זה.
הגלריה לאדריכלות הייתה סגורה.
הוא אהב אוכל צרפתי משובח וידע טעמיהם של יינות. אמש ישבה מולו במסעדה אחרת, צפתה בו בוחן ברצינות ובעניין את תפריט היינות, מתייעץ עם מלצר מבוגר, רציני אף הוא, בוחר יין במיוחד עבורה ויין אחר עבורו. היא התמלאה תחושת נינוחות. אחרים דאגו לה, כאילו קיבלה בגד יפה שתפור בדיוק לפי מידתה. היא לא צריכה לעשות דבר, רק להודות בחיוך ולהתענג. "לחיי המאהבת המקסימה שלי," אמר. הקלילות שבה ביטא 'מאהבת' באנגלית ספוגה במבטא צרפתי הרקידה אותה מצד לצד, כאילו שמעה שנסון.
כשנכנסה לבית המלון פקיד הקבלה הבחין בה, חייך בנימוס ונתן לה את המפתח של חדר שש־עשרה. גם הוא, כמו שאר פקידי בתי המלון בטיול המשותף שלהם, התייחס אליה בטבעיות מהוקצעת כאילו היו זוג חוקי, על אף הידיעה הברורה שהם לא.
נותרו לה שעתיים והיא רצתה לנוח ולהתלבש יפה.
המחשב הנייד שלו היה סגור וריח דק של בושם גברי מילא את החדר, אותו בושם ששרון שאפה לריאותיה בלילות האחרונים ובבקרים המנומנמים שלהם. יש הבדל גדול בין ניקולה של היום והלילה לבין הגבר שאהב לישון בפישוט איברים נינוח.
…
היא נשכבה על המיטה, עייפה מהטיול בחוץ וגם ממיעוט שעות השינה שזכתה להן הלילה. חשוב היה לה להיות רעננה ויפה בערב ההוא, שהיא סברה שיהיה האחרון שלהם.
