האם יש אהבה שמסוגלת לטלטל את כל מה שהכרת?
ונניח שהסכימה לעשות את הדרך, ולצעוד לאורך מיתרים פתוחים, האם בהכרח זו אהבה יותר 'אמיתית' מזו הבטוחה והמוכרת?
השיגרה מעניקה ביטחון, האהבה מסעירה, ושני הצדדים של האהבה לפעמים מתנגשים. האם זה רע או טוב?
האם יש חיים מעבר למוכר?
בציטוט שבתחילת הספר נכתב:
"אנחנו יודעים מה אנחנו, אך לא מה היינו יכולים להיות" וויליאם שייקספיר. האם עצם השאלה לא מדגדגת לנו לגלות מה אפשרי, לאן עוד נוכל לצמוח?
כמה תהיות ושאלות סביב חג האהבה, שמרחפות בתוך הספר "מיתרים פתוחים".